בהמשך למאמר למה לא כדאי להלחם במערכת המשפט
כשזוג נכנס למערבולת של הליך גירושין מסוכסך, הוא לרוב מגיע מתוך אמונה תמימה שהוא נכנס להיכל של צדק. התחושה הרווחת היא שאם רק נציג את האמת שלנו, נוכיח את הצדק העובדתי ונחשוף את המציאות האובייקטיבית – המערכת תראה זאת ותעשה צדק. אלא שזוהי אשליה מסוכנת. מי שנכנס לכותלי בית המשפט מגלה במהרה שלא מדובר במערכת שעוסקת בחקר האמת האובייקטיבית, אלא ב"מערכת משחק" סגורה הנוהגת לפי כללים, נהלים ואמיתות משפטיות משל עצמה.
האמת המשפטית מול האמת העובדתית
בשיטה המשפטית הנהוגה בישראל (השיטה האדברסרית-הלעומתית), השופט אינו חוקר עצמאי שמחפש את האמת המוחלטת, אלא מי שאמור להכריע בין שתי גרסאות של צדדים יריבים בהתאם לכללי פרוצדורה וראיות קבילות. השופט מתעניין קודם כל בהבטחת "הליך נאות" ובשאלת קבילות הראיות שהובאו בפניו, אך אינו יוצא לחפש בעצמו ראיות חדשות.משמעות הדברים היא שהמערכת מתירה לעצמה לנהל תיקים לפי "אמת משפטית" שנראית לאותו שופט, גם אם היא רחוקה שנות אור מהאמת העובדתית בשטח. כל עוד ההחלטה או פסק הדין אינם סותרים את אותה אמת משפטית פורמלית, המערכת יכולה לפסוק כראות עיניה.
בית המשפט כמגרש משחקים ממוסד
העובדה שמרבית התיקים מנוהלים תחת מערכת כללים נוקשה, מעלה את השאלה המטרידה: האם בית משפט הוא מקום שנעשה בו צדק, או שמא מדובר במקום שבו המשחק, ההצגה והפרוצדורה הם אלה שקובעים?התשובה המציאותית היא שניהול ההליך אינו בהכרח זיקוק של צדק מוסרי, אלא משחק אסטרטגי שבו מי שמכיר את הקודים הפנימיים, הכללים והפרצות הוא זה ששורד. תום הלב של האזרח הממוצע, שמגיע עם "הצדק המוסרי" שלו, אינו מהווה תחליף למיומנות הנדרשת כדי לשחק את המשחק הנכון בתוך המעגל הסגור הזה
